לבד או עם שותפים? – האם אפשר לעבוד בשותפות בעולם האומנות?

"If you want to go fast walk alone. If you want to go far walk together"


אין לי מושג מי אמר את המשפט הזה אבל הוא כל כך נכון
ועדיין, כל כך הרבה אנשים מתעקשים ללכת לבד.
למה?
בעיקר בגלל אגו.
או ליתר דיוק- קנאה ורכושנות.
האגו הוא בסדר סך הכל, חוץ מכמה מאפיינים לא משהו בכלל.

למה זמרים יכולים ליצור קליפ משותף ואמנים אחרים נשארים קנאים ליצירתם?

יצא לי הרבה פעמים לחשוב למה במקצועות מסויימים יש יותר שותפות הדדית ובמקצועות אחרים יש יותר קנאה. למה שפים יכולים לעשות תכנית בישול ביחד, זמרים יכולים להתחבר יחד לשיר משותף, בעוד שמעצבים, צלמים, ציירים נשארים קנאים ורכושניים ליצירה שלהם?

שותפות בין צלמים

הפעם היחידה שראיתי שותפות נהדרת בין אמנים הייתה קולקטיב של קבוצת צלמים מפולין.
הצלם המקסים שסיפר על הקולקטיב אהב לדבר עם צלמים אחרים, לשתף בתהליך המורכב של עסקים באומנות, התעניין בסיטואציות שקרו לאחרים, העלאה פיתרונות ושיתף מצבים שהוא חווה ועוד הרבה.
השיח איתו היה שונה והזכיר לי את הגישה של קבוצת היזמים שהייתי חלק ממנה בשנה האחרונה.
הוא היה בטוח בעצמו, לא פחד על הידע שלו, הניסיון ובעיקר -לא היה קנאי ליצירה שלו ולהצלחה שלו.

וזה רגע מצויין להזכיר את השיח הכיף שהיה לי עם הצלמת אלה אוזן- זה גם כן היה רגע של שותפות נעימה. מוזמנים לקרוא את הראיון איתה בפוסט ראיון עם צלמת האופנה אלה אוזן.

הכוח שלכם הוא בתוככם, לא ביצירה שלכם

ששמעתי פעם מישהו בראיון שאמר שלא משנה אם העסק שלו יכשל יש לו את המוח שלו, וכל עוד הוא בריא, הוא יסתדר וימציא משהו אחר.
אז למה צלמים ואמנים אחרים כל כך קנאים ליצירה שלהם? לניסיון, לידע, צמאים לחשיפה, להערכה, לביקוש -וחלילה שמישהו יעתיק או ישאל יותר מידי שאלות.
אז מה אם עבדת על זה שנים, אז מה אם זו יצירת חייך, אז מה אם אתה הראשון ליצור כזה דבר, הרי בשביל מה עשית את זה? כמובן שלא בשביל להתפאר בזה, לא בשביל התהילה.
זה נחמד והכל,
אבל האם אתה יכול לזהות שהפירות האמיתיים של היצירה נמצאים במהלך היצירה עצמה?
ושכל עוד אתה בריא תוכל להמשיך ליצור, וככול שתמשיך ליצור, תשתפר ותיצור יצירה יותר טובה מהקודמת.

כשאני מצלמת באותו רגע יש לי פרפרים. גם בעריכה, במחשבה היצירתית, במחקר, בניסוי וטעייה. אבל כשסיימתי? אולי יש מחמאות, או דיון, או תערוכה. זה נחמד, זה מאוד מאוד נעים לאגו.
אבל לא שם צמחתי, צמחתי עוד קודם, ואני אמשיך לצמוח גם אחרי.

לאגו יש תפקיד חשוב

בסוף היצירה התפקיד שלו הוא להפיץ אותה. את הטוב שבה את ההשראה שהיא משרה.
האגו עצמו כמובן הוא לא משהו רע. אבל כשחוסר הביטחון עולה והקנאה והרכושנות לוקחים פיקוד
-אנחנו בבעיה, הלכנו לאיבוד.
כשאנחנו בטוחים בעצמנו, באמת בעומק שלנו, הנוכלים, רודפי הבצע, הקנאים, הגנבים – לכל אלה יש פחות כוח עלינו. נוכל לגבור עליהם בקלות יותר, להתעלם מהתפל ולהתרכז בעיקרלא בפחד, לא בבריחה- בביטחון, שאנחנו כאן על הבמה, לספר את הסיפור שלנו למטרה טובה ולא כי אנחנו צמאים לתהילה.

אם תרצו או לא, מריחים את הכוונות שלכם

לא משנה מה הן יהיו, ולמרחקים. חוסר ביטחון נראה לחוץ, קולני, לא יציב. בעל ביטחון נראה רגוע, שקט, אסרטיבי, כאילו הוא יודע משהו עמוק בפנים שרוב האנשים לא מצליחים להבין.
-ויש קאטצ'- לחסר הביטחון אין ביטחון, אבל לבעל הביטחון יש חוסר ביטחון.
למה? כי הוא אמיתי- וגם לו יש חסרונות, והוא לא מתבייש להודות בהם.
וזה הרגע לשלוח אתכם לראות את הסדרה על המייקל ג'ורדן בנטפליקס- "הריקוד האחרון". הפרקים הראשונים קצת איטיים.. אבל אל תוותרו, זה הולך ומשתפר.


בשורה התחתונה,
אם אתם מחפשים להגיע רחוק ולא מהר, להפיץ טוב, להנות מהדרך ולהמשיך לעשות את מה שאתם אוהבים, שימו לב להתנהגות שלכם סביב שיתוף היצירה שלכם.
האם אתם קנאים לה? מפחדים לספר על דרך העבודה שלכם? האם אתם מפחדים לחשוף את הקשיים שלכם?
ואם כן, למה?
ככול שכשאלו את עצמכם יותר שאלות תבינו שאין באמת סיבה שפויה שתביא לכם משהו.
ואם תצליחו ותגברו על הצדדים האלו באגותגיעו למקומות חדשים, רחוקים שאפילו לא דמיינתם.

בהצלחה לכולנו.
אוהבת,
נסיכה.

להמשך קריאה
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות