לבד או עם שותפים? – האם אפשר לעבוד בשותפות בעולם האומנות?

"If you want to go fast walk alone. If you want to go far walk together"


אין לי מושג מי אמר את המשפט הזה אבל הוא כל כך נכון
ועדיין, כל כך הרבה אנשים מתעקשים ללכת לבד.
למה?
בעיקר בגלל אגו.
או ליתר דיוק- קנאה ורכושנות.
האגו הוא בסדר סך הכל, חוץ מכמה מאפיינים לא משהו בכלל.

למה זמרים יכולים ליצור קליפ משותף ואמנים אחרים נשארים קנאים ליצירתם?

יצא לי הרבה פעמים לחשוב למה במקצועות מסויימים יש יותר שותפות הדדית ובמקצועות אחרים יש יותר קנאה. למה שפים יכולים לעשות תכנית בישול ביחד, זמרים יכולים להתחבר יחד לשיר משותף, בעוד שמעצבים, צלמים, ציירים נשארים קנאים ורכושניים ליצירה שלהם?

שותפות בין צלמים

הפעם היחידה שראיתי שותפות נהדרת בין אמנים הייתה קולקטיב של קבוצת צלמים מפולין.
הצלם המקסים שסיפר על הקולקטיב אהב לדבר עם צלמים אחרים, לשתף בתהליך המורכב של עסקים באומנות, התעניין בסיטואציות שקרו לאחרים, העלאה פיתרונות ושיתף מצבים שהוא חווה ועוד הרבה.
השיח איתו היה שונה והזכיר לי את הגישה של קבוצת היזמים שהייתי חלק ממנה בשנה האחרונה.
הוא היה בטוח בעצמו, לא פחד על הידע שלו, הניסיון ובעיקר -לא היה קנאי ליצירה שלו ולהצלחה שלו.

וזה רגע מצויין להזכיר את השיח הכיף שהיה לי עם הצלמת אלה אוזן- זה גם כן היה רגע של שותפות נעימה. מוזמנים לקרוא את הראיון איתה בפוסט ראיון עם צלמת האופנה אלה אוזן.

הכוח שלכם הוא בתוככם, לא ביצירה שלכם

ששמעתי פעם מישהו בראיון שאמר שלא משנה אם העסק שלו יכשל יש לו את המוח שלו, וכל עוד הוא בריא, הוא יסתדר וימציא משהו אחר.
אז למה צלמים ואמנים אחרים כל כך קנאים ליצירה שלהם? לניסיון, לידע, צמאים לחשיפה, להערכה, לביקוש -וחלילה שמישהו יעתיק או ישאל יותר מידי שאלות.
אז מה אם עבדת על זה שנים, אז מה אם זו יצירת חייך, אז מה אם אתה הראשון ליצור כזה דבר, הרי בשביל מה עשית את זה? כמובן שלא בשביל להתפאר בזה, לא בשביל התהילה.
זה נחמד והכל,
אבל האם אתה יכול לזהות שהפירות האמיתיים של היצירה נמצאים במהלך היצירה עצמה?
ושכל עוד אתה בריא תוכל להמשיך ליצור, וככול שתמשיך ליצור, תשתפר ותיצור יצירה יותר טובה מהקודמת.

כשאני מצלמת באותו רגע יש לי פרפרים. גם בעריכה, במחשבה היצירתית, במחקר, בניסוי וטעייה. אבל כשסיימתי? אולי יש מחמאות, או דיון, או תערוכה. זה נחמד, זה מאוד מאוד נעים לאגו.
אבל לא שם צמחתי, צמחתי עוד קודם, ואני אמשיך לצמוח גם אחרי.

לאגו יש תפקיד חשוב

בסוף היצירה התפקיד שלו הוא להפיץ אותה. את הטוב שבה את ההשראה שהיא משרה.
האגו עצמו כמובן הוא לא משהו רע. אבל כשחוסר הביטחון עולה והקנאה והרכושנות לוקחים פיקוד
-אנחנו בבעיה, הלכנו לאיבוד.
כשאנחנו בטוחים בעצמנו, באמת בעומק שלנו, הנוכלים, רודפי הבצע, הקנאים, הגנבים – לכל אלה יש פחות כוח עלינו. נוכל לגבור עליהם בקלות יותר, להתעלם מהתפל ולהתרכז בעיקרלא בפחד, לא בבריחה- בביטחון, שאנחנו כאן על הבמה, לספר את הסיפור שלנו למטרה טובה ולא כי אנחנו צמאים לתהילה.

אם תרצו או לא, מריחים את הכוונות שלכם

לא משנה מה הן יהיו, ולמרחקים. חוסר ביטחון נראה לחוץ, קולני, לא יציב. בעל ביטחון נראה רגוע, שקט, אסרטיבי, כאילו הוא יודע משהו עמוק בפנים שרוב האנשים לא מצליחים להבין.
-ויש קאטצ'- לחסר הביטחון אין ביטחון, אבל לבעל הביטחון יש חוסר ביטחון.
למה? כי הוא אמיתי- וגם לו יש חסרונות, והוא לא מתבייש להודות בהם.
וזה הרגע לשלוח אתכם לראות את הסדרה על המייקל ג'ורדן בנטפליקס- "הריקוד האחרון". הפרקים הראשונים קצת איטיים.. אבל אל תוותרו, זה הולך ומשתפר.


בשורה התחתונה,
אם אתם מחפשים להגיע רחוק ולא מהר, להפיץ טוב, להנות מהדרך ולהמשיך לעשות את מה שאתם אוהבים, שימו לב להתנהגות שלכם סביב שיתוף היצירה שלכם.
האם אתם קנאים לה? מפחדים לספר על דרך העבודה שלכם? האם אתם מפחדים לחשוף את הקשיים שלכם?
ואם כן, למה?
ככול שכשאלו את עצמכם יותר שאלות תבינו שאין באמת סיבה שפויה שתביא לכם משהו.
ואם תצליחו ותגברו על הצדדים האלו באגותגיעו למקומות חדשים, רחוקים שאפילו לא דמיינתם.

בהצלחה לכולנו.
אוהבת,
נסיכה.

להמשך קריאה

איך ליצור תיק עבודות מוצלח שימשוך לקוחות

אני לא כל כך אוהבת את השם תיק עבודות הוא נשמה לי מיושן
אבל זה השם המקצועי שכולם מכירים לכן אני רושמת אותו.


תיק עבודות בתכלס מכיל את היצירות שלכם. והוא נבנה בטבעיות גם אם נרצה או לא כל עוד אנחנו יוצרים.
בין אם זה ציורים, צילומים, עבודות עיצוב גרפי, תיקים, תכשיטים, עיצוב תעשייתי וכו'.

תיק עבודות מוצלח משקף את היוצר עצמו,
את הטעם שלו, הייחודיות, והערך שמבדל אותי משאר היוצרים בתחום שלו.

לכן, הדבר העיקרי שחשוב כשבונים תיק עבודות הוא ליצור מתוך מקום טבעי ותשוקה אמיתית,
ופחות ממחשבה טכנית של מה כדאי לי להראות כדי להרשים את הלקוח.

במיוחד למי שמתחיל ועדיין לא יודע ולא מכיר לעומק את הלקוח האידאלי שלו
כשאנחנו יוצרים תיק עבודות שמשקף אותנו ואת מה שאנחנו אוהבים ליצור באופן טבעי
אנחנו נמשוך בטבעיות את הלקוח האידאלי שלנו -שמחפש בדיוק את מה שאנחנו נותנים.

אם אתם מרגישים תקועים או מרגישים שתיק העבודות שלכם לא משקף אתכם ולא "מספיק טוב" לדעתכם.

סביר להניח ש- או שאתם פרפקציוניסטים, או שבאמת העבודות שלכם עדיין לא משקפות את כל מה שאתם מסוגלים לעשות.

לפרפקציוניסטים מביניכם, אני רוצה לומר, אני מבינה. אבל אין דבר כזה מושלם, מספיק 80 ולעבודה מאשר לרדוף אחרי ה100. אז יאללה.
ולאלה שעוד לא הגיעו למיצוי היכולת (הנוכחית כמובן, כי תמיד לומדים) אני מציעה, תאתגרו את עצמכם.
תניחו לעבודות הקיימות שיש לכם ואל תנסו לשפר אותם.

תבחרו נושא שמעניין אתכם, שעדיין לא נגעתם בו, תשאלו את עצמכם למה זה מעניין אתכם, תחקרו לעומק ותיצרו תוך כדי.
אל תוותרו לעצמכם. אם יש לך רעיון לפרויקט שיש בו קושי בתכנון או בביצוע, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות.
קלישאה נכונה- ככול שתנסו דברים חדשים שלא נוחים לכם, שחדשים לכם ושמים אתכם בסיטואציות מאתגרות- תקבלו תוצאות.
גם אם זה לא יצא כמו מה שחשבתם, למדתם.
גם אם זה לא יראה כמו שדמיינתם, ניסיתם משהו חדש וכבר התקדמתם.
התפקיד שלכם הוא להמשיך לנסות ולנסות עד שמצליח.
כי אם לא תנסו, לא תעשו, ואם לא תעשו לא יקרה שום דבר חדש. 
עם העשייה יתגבש לאט לאט תיק עבודות שתהיו גאים בו לומר -זה אני, זה לגמרי אני.
וכשתצטרכו להציג אותו, אתם תרגישו בנוח ובביטחון, כי אתם עומדים מאחוריו.


פרויקטים שמשמעותיים לכם הם דרך מעולה להעביר מסר חזק על היכולות שלכם, היוזמה שלכם, האחריות שלכם והתשוקה שלכם.

וכל הדברים האלה גם יתנו לכם ביטחון עצמי בעבודות שלכם וגם ימחישו ללא הרבה מילים את הרצינות שלכם למקצוע שלכם.


מקווה שכמה מהדברים שנגעתי כאן עזרו קצת והאירו משהו בכם.
הפוסט הזה עלה לי מתוך שיחה עם צלם ממש נחמד ששאל אותי כל מיני שאלות על הנושא.

אז אם גם לכם יש שאלות, אל תהססו ושלחו לי הודעה 🙂
אפשר פה בתגובות, באינסטגרם או בתיבת טקסט שיש לי בעמוד הבית.
שיהיה המשך יום מקסים ובהצלחה רבה
אוהבת,
נסיכה.

להמשך קריאה

עסקים בימי קורונה – 3 דברים שלמדתי בתקופה

אז הרבה דברים השתנו.
רוב התכניות ל2020 השתנו.
ואולי גם בדרך טבעית זאת גם כל הרעיון של הבלוג הזה ישתנה, אני לא יודעת.

הדבר הראשון שאני לומדת מכל הסיפור הזה זה לשמור על ראש פתוח, להיות דינאמית ולהתאים את עצמי ואת מה שאני עושה לשינויים.

אני לא עובדת בימים אלה.
הסרטון שעבדתי עליו לפני הקורונה כלל בתוכו שני ימי צילום, אחד הספקתי את השני כבר לא. המקום נסגר בגלל כמות האנשים שמכילה אותו.
מאז עברו כמעט חודשיים.
מה עשיתי כל הזמן הזה?
צילמתי, ערכתי ועבדתי על ערוץ היוטיוב שלי ושל לאה- פרינסס לאה יוגה.
למי שלא יודע, אני מתרגלת יוגה פה ושם ולאה היא חברה טובה ומורה ליוגה והחלטנו לפתוח ערוץ יחד.
אני מתרגלת בעיקר כי אני יושבת כל היום על המחשב וזה לא בריא ואני לא אוהבת את התחושה של קרש, ממליצה בחום.
הערוץ שלנו בדגש על מתחילים כך שכל בנאדם שיש לו עבודה ולא עכשיו סופר אתלט יכול לשלב את התרגול איתנו ביום יום שלו.

אז לפחות יש לי את זה, זה מה שאני מרגישה.
ואני שמחה מאוד שמאז ומתמיד חיפשתי מה עוד אני יכולה לעשות וליצור.
תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא רק רוצה לצלם וכל הזמן חיפשתי מה עוד לעשות.

אז כנראה שמספר פרויקטים ואפילו מספר עסקים, הם החלטה נכונה בזמן משבר וזה הדבר השני שלמדתי בתקופה הזאת.

יותר מזה, חשבתי על חברים שלי. מי שורד ומי לא? ולמה? (פחות או יותר)
כל מי שיש לו מוצר למכירה אונליין – שורד, בערך… זה כמובן לא נייר טואלט ולא אוכל, אבל זה עדיין הרבה יותר נגיש מחנות בקניון.

אני רואה הרבה אנשים מוכרים מהידע שלהם.
ולמרות שהסתכלתי על זה לפעמים בעין עקומה, חלק מהאנשים אשכרה עוזרים לאנשים אחרים להעביר את הזמן בבית. ואולי אפילו ללמוד לעשות משהו שהם אף פעם לא העזו או שלא היה להם זמן.
אבל יש אנשים שמוכרים ידע שהוא… לא יודעת איך להגדיר אותו…
הוא מרגיש לא שווה את זה, לא את הזמן ולא את הכסף. ואולי הוא פשוט לא מתאים לי ואולי לאנשים אחרים כן? לא יודעת.

הוצאתי הרבה כסף על לימודים אונליין, חלק היו בזבוז זמן וכסף וחלק היו פשוט השקעה נהדרת.
בהקשר האומנותי- יש דברים שעושים לי חשק ללמוד אותם גם כשאין לי שום זיקה אפילו קטנה אליהם.
ואם אני עוצמת את העיניים ומרגישה- מה שעושה את החשק הזה, זה הבנאדם שמאחורי האומנות הזאת.
כי יש הרבה ציירים, אבל אין אף אחד שמלמד ציור כמו אבא שלי.
ויש הרבה מורים לריקוד, פיסול, קרמיקה, צילום, עיצוב, וכו'
אבל לא כל אחד עושה לך חשק לעשות
לא כל אחד גורם לך להרגיש שזה הולך להיות מדהים
לא כל אחד נותן לך השראה
לא כל אחד יש לו מספיק תשוקה למה שהוא עושה כדי שזה יעבור בזרמים אליך.

ולאנשים האלה- הייתי רוצה שתהיה במה.

ואני מאמינה שכל אחד הוא כזה מתחת להרבה פחדים ומחשבות מגבילות
אבל לא לכולם יש את האומץ לפרוץ אותם.

מה שמביא אותי לדבר השלישי שלמדתי-זמני משבר הם זמן מעולה לרעיונות ויוזמות חדשות.

השיגרה של כולם השתנתה ויש צרכים חדשים שעולים
ויש כבר מי שמנצל אותם לטובתו.
דוגמאות קלאסיות שמציפות לי את הפיד בפייסבוק: מסיכות מבד מעוצבות, אימוני כושר מהבית (אהמ אהמ נרשמתם כבר לפרינסס לאה יוגה?), מכירת פיג'מות ובגדי בית יפים, שיעורי אומנות אונליין להעביר את הזמן בבית וכו'.


לסיכום,

3 הדברים שלמדתי בתקופת ימי הקורונה:

1. שימרו על ראש פתוח
תהיו גמישים לשינויים בכל התחומים, האישיים והעסקיים ותתאימו את עצמכם למצב החדש.

2. מספר פרויקטים/ עיסוקים/ עסקים הם יתרון בזמן משבר
אם יש לכם, אחלה. אם אין לכם, תתחילו לחשוב מה עוד אתם יכולים לעשות שאתם אוהבים.

3. זמני משבר הם זמן מעולה ליוזמה חדשה
תסתכלו על הסביבה שלכם, איזה צרכים חדשים עולים ואיך אתם יכולים לעזור ממה שיש לכם.


אני לא יודעת מה איתכם אבל כל הזמן הפנוי הזה נותן לי הרבה זמן לחשוב
מה אני רוצה ומה אני לא
מה חשוב לי יותר ומה פחות
וזה נותן לי זמן לעשות בחירות חדשות בחיים.

אם הרבה זמן התלבטתי אם לעבור מחוץ לעיר זאת ההחלטה הנכונהאז עכשיו אני עדיין לא יודעת אם זאת ההחלטה הנכונה, אבל אני יודעת שזה מה שאני רוצה לעשות למרות החששות. (ולכתוב את זה את זה ולקרוא מה כתבתי זה עוד יותר מפחיד חח.)

אם לא הייתי בטוחה בעצמי אם להתרכז רק בעסק הצילום ולהניח את שאר הדברים בצד, עכשיו אני יודעת שאני ממשיכה במה שמרגיש לי נכון -שזה ליצור מה שעולה לי לראש ומה שכיף לי לנסות ולא להקשיב לאנשים שאומרים שצריך להתרכז בדבר אחד.

וגם, לא לפחד לקשקש
כן לקשקש, שטויות. כמו לכתוב פה, כמו להבטיח לעצמי דברים ולשים לעצמי מטרות ובסוף לא לעשות שום דבר מהם כי החיים הם דינאמים.

הכל לטובה,
וגם ככה אני לא זאת שמחליטה 😉


בריאות שלמה ושמחה.
אוהבת,
נסיכה.


אגב, אם בא לכם לכתוב לי משהו אישי, תמיד מוזמנים לתיבה שלי בעמוד הבית 🙂

להמשך קריאה

3 מסקנות מסרטון 1 מוצלח

החודש פרסמתי סרטון שהפתיע אותי מאוד בתגובות שהוא קיבל.
(למי שלא ראה אותו, לינק בסוף הפוסט)

ידעתי שהוא שונה יחסית לסרטונים אחרים שיצרתי. אבל דווקא בגלל זה חשבתי שהוא יהיה סתמי כזה.

כתבתי את הטקסט לסרטון מזמן. חשבתי בפשטות וכנות, מה אני יכולה לספר על עצמי.
ואז חיברתי בראש את כל מה שאני רואה, ומה אני צריכה לצלם.

הסרטון הזה לא רק קיבל תגובות, הסרטון הזה גם הביא לי פניות מלקוחות חדשים.
ואנחנו מנסים להתפרנס מהאומנות שלנו כן?

אז ניסיתי לחשוב… מה עשיתי פה שכל זה קרה?
והגעתי ל 3 מסקנות:

1. חשפתי משהו אישי מאוד

הדבר הראשון שהבנתי זה שחשפתי משהו אישי מאוד
דברים שאפילו התביישתי בהם. אבל משהו בי כבר אמר פאק איט, זאת אני וזה מה שעושה אותי אני.
אני גרה עם ההורים בגיל 30, אין לי הרבה ניסיון בחיים, והשאר תצפו בסרטון חח.
אז למה לא פשוט להיות את זה? למה לא לומר את זה?
ולמצוא את הדרך לומר את זה… והדרך שלי הייתה פשוט בצילום.

2. הראתי את עצמי

דבר שני שהבנתי שעשיתי שונה, הוא שהראתי את עצמי.
אני לא מופיעה הרבה בסרטונים שלי, והינה פתאום הפרצוף שלי שם.
בחיוך המובך, בשפת הגוף שאני יודעת שמצלמים אותי ואני לא מצליחה להתעלם מזה.
לא סתם לא הופעתי עד עכשיו בסרטונים שלי. זה לא כזה פשוט. יותר קל לי לצלם אנשים אחרים, לפרגן לאנשים אחרים, אבל לעצמי? ככה בלי בושה?
והינה זה קרה, והשד לא כזה נורא.

3. הראתי את מה שאני עושה

דבר שלישי ואולי הכי חשוב. הראתי את מה שאני עושה.
כל חיי אני מצלמת. וכמו שסיפרתי בפוסט הראשון, לקח הרבה זמן עד שהסכמתי לעצמי בכלל להיות צלמת!
והינה אני פה, מדברת על מה שאני עושה, מספרת מה זה גורם לי להרגיש, משתפת בחוויה.
מחזיקה מצלמה, מצלמת תוך כדי שמצלמים אותי מה?! תמיד חשבתי שזה כזה גרוע. אבל למה?
הרי אני בעצמי אומרת ללקוחות שלי כמה זה חשוב להראות את מה שהם עושים, את מאחורי הקלעים. אז למה אני לא עושה את זה בעצמי?! אינעל העולם. תמיד קל לעזור לאחרים, אבל לעצמך זה תמיד יהיה אתגר.
וזה עובד, כי זה אמיתי. זה עובד כי זה לא מנסה להיות משהו אחר.
כי אני באמת מובכת כשאני מצלמת אנשים ברחוב, אבל אני באמת מתרגשת כשאני רואה את השניה הזאת שאני יודעת שזה השוט. זה הרגע בוא הרגשתי את הבנאדם, וזה פשוט משתקף שם.


בכל יצירה שלכם, תחשבו איך גם אתם יכולים לתת לצופים הצצה אל העבודה שמאחורי הקלעים

לפעמים אנחנו יוצרים ופשוט מפרסמים, משתפים.
אבל האמת היא שיש לנו עוד הרבה לספר מעבר למה שיצרנו
וזה מה שמעניין אנשים, זה מה שמסקרן אנשים. שם נמצא הערך אותו הם מחפשים.
דברים יפים תמיד יהיו
אבל מה שמייחד את מה שאנחנו יוצרים הוא מי שאנחנו. במיוחד מבפנים.

קיבלנו מתנה, אותה אנחנו יוצרים. כל אחד בדרך שלו, כל אחד ומה שמנחה אותו.
אל תפחדו להראות את מי שאתם. לשתף ולהראות בדרך שלכם.

זאת לא גאווה, זו אחריות. כי קיבלתם ליצור בשביל לתת כוח לאחרים.
והדרך שאתם עושים נותנת השראה לעוד יוצרים.

לשתף מצריך להתגבר על הפחד ולהיות אמיץ, וזה עוד צעד לעבר כל מטרה או חלום שיש לכם.
כי כל דבר שתעשו שמפחיד אתכם אבל הוא לגמרי אתם, מטפח את הביטחון שלכם,
אז תאמינו בעצמכם.

להיות בפרונט זה לא דבר רע. להיפך, זו זכות גדולה. זה כלי עוד יותר גדול להשראה.
תראו את מה שאתם עושים, כי בלי כל העבודה עצמה אין יצירה.
ככול שתראו את הדרך שלכם, ככה תגדילו את הערך שאתם נותנים, גם לעצמכם וגם לאחרים.

אז מה אתם אומרים?

אם יש לכם יצירה שאתם רוצים לשתף אבל פוחדים לחשוף את כל העומק שבה, כתבו לי בתגובה או שלחו לי הודעה. אשמח לעזור כדי שגם אתם תוכלו להמשיך וליצור.

נסיכה.

נגררתי יותר מידי זמן עם סרטון של דקהקרו הרבה דברים באמצע, וזה שאני עושה 80 אלף פרויקטים במקביל לא עזר.ועד שכבר סיימתי, גיליתי שהמוזיקה עליה ערכתי את כל הסרטון נמחקה ע"י האמן מהספרייה ולא יכולתי לקנות אותה חוקית.ממש התפתתי להעלות את הסרטון ככה עם ה"אודיו ג'אנגל" ברקע, אבל זמורי אמר לי לא ולא רצה להסביר בכלל.תכלס הוא צדק וידעתי את זה.למרות שיש לי מן הרגשה כזאת שיש רק מוזיקה אחת לכל סרטון זה לא באמת נכון.אז ישבתי עוד 3 שעות לחפש מוזיקה ולערוך מחדש וזאת הדקה שיצאה.תודה ל Eitan Gafni מלמטייל שתומך בי מרחוק מאז שראה את הסרטון של אגמון החולה.תודה לסניף תל אביב של למטייל שהרשו לי להיות מוזרה לשוטט בין גרביים לשלג ולביים אותם סתם כי הם נחמדים ויפים.תודה ליגור שאירח אותי בחיפה ועשינו יום כיף (סרטון מלא שלו עוד תראו כי יש יותר מידי טייקים מהכישרון הטבעי הזה).תודה ל Einav Raskay שהיא בנאדם נדיר שלאחותי יש מזל שיש לה חברה כזאת ואני שמחה שיצא לי להכיר אותך (גם לעינב יש עוד מלא טייקים וברור שאערוך סרטון רק של היופי הזה).תודה ל Sapir Ashkenazy החברה הצלמת שלי שהיא החברה הצלמת שלי וממש כיף לי להסתובב איתה עם מצלמות וגם לקשקש איתה על דברים שאף אחד אחר לא מבין אותי חוץ ממנה והרצאות ביוטיוב.תודה לכל האנשים שאין סיכוי שהם יראו את זה פה אבל תהיו בטוחים שאני וספיר נחזור לשם ביום גשום ויפה ונראה להם.תודה לאבא Itamar Siani שתמיד זורם לכל שוט.תודה לסמורי Alex Badash שאומר לי כשאני מקשקשת יותר מידי.ותודה לכם שאתם צופים בכל מיני רעיונות שאני פשוט חייבת לעשות כדי לעשות.תודה על הזמן שלכם ועל הסבלנות שלכם.

Posted by Nesicha Siani on Sunday, 9 February 2020
זה הסרטון 🙂
להמשך קריאה

ראיון עם צלמת האופנה אלה אוזן

אלה, בת 35, נולדה בעיירה קטנה בשם נתניה והיום גרה על קו ישראל-גרמניה. הכישרון ברור, אבל מה שיותר מעורר השראה הוא האומץ שלה והגשמת החלומות.


שלחתי הודעה לאלה והיא ענתה לי בחיוך דרך המקלדת. זה ריגש אותי והחזיר אותי אחורה. לתקופת הטיפש עשרה שלי שעולם הצילום סיקרן אותי כל כך. הייתי שולחת הודעות לצלמים מקצועיים כדי לשאול אותם איך זה להיות צלם.
השיחות תמיד התחילו ממש בכיף, הם מאוד נהנו שאני מתעניינת בצילומים שלהם. אבל ברגע ששאלתי על העסק עצמו קיבלתי סינון או תשובות מתחמקות. ולא הבנתי למה.

היום כשילד בן 17 שולח לי הודעה והוא מתלבט איפה ללמוד צילום ואיך להתחיל

אני שופכת את כל מה שיש לי. והלוואי שכולם יהיו ככה. לא יפחדו על עצמם, על הכישרון והעסק שלהם. שיבינו שיש מקום לכולם. שלכל אחד יש כישרון שצריך לעודד. ושיחד זה יותר חזק מאחד.


ראיון עם אלה אוזן

קרוב לבית! דרום תל אביב. צילום: אלה אוזן

איפה למדת צילום?

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מדמיינת פריימים, אני מתבוננת מלידה, את כל החלק הטכני בצילום למדתי בעצמי בגיל יחסית מאוחר, בשנות ה20 המאוחרות קניתי את המצלמה הראשונה שלי.

מה עזר לך לפתח את הסגנון האישי שלך?

רוב ההשראות שלי מגיעות מעולם האמנות והציור והקולנוע, מה שמאוד עזר לי להבין תאורה, צבעוניות וסגנון אסתטי.

מה את מרגישה הדבר העיקרי שמנחה אותך בצילומים?

בעיקר להעביר רגש, לספר סיפור, לחפש יופי בפגמים ולחפש את הקונטרסט.

מתי הבנת שאת רוצה להיות צלמת?

כשסיימתי ללמוד התחלתי לעבוד כשכירה,  הרגשתי שאני לא נמצאת במקום הנכון בחיים שלי, באחד הימים חזרתי עם תחושה מאוד קשה מהעבודה נכנסתי לחנות צילום קניתי מצלמה ולעולם לא חזרתי לשם. זה היה בהחלט רגע מאוד נחוש ועוצמתי

ספרי לי על השנה הראשונה שלך בתור צלמת…

השנה הראשונה הייתה מרגשת וקשה, לא ידעתי מה אני אוהבת לצלם ולאיזה כיוון אני אקח את זה והתנסתי בהכל עד שמצאתי את עצמי.

האם חווית רגעים של משבר? ואיך התגברת עליהם?

עד היום אני חווה משברים. אני מתגברת עליהם בזכות היצירה, להיות עסוקה בעשייה תמידית זה הריפוי שלי.

מה הפרויקט שאת הכי גאה בו עד עכשיו ולמה?

השנה עשיתי את הקמפיין הבינלאומי של דאב, קמפיין שמדבר על שינוי תפיסת היופי בעולם האופנה, דימוי הגוף ועוד המון דברים חשובים, זה פרוייקט מדהים שאני מאוד גאה להיות חלק ממנו.

קמפיין דאב

בתור ילדה מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

חלמתי שתהיה לי חווה ואני אטפל בחיות נטושות, אולי זה עוד יקרה…

מה החלום הגדול היום?

אני חיה את החלום, ומקווה להגשים עוד ועוד יעדים ברמה בינלאומית.

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?

יש בי המון פחדים, אני פוחדת לקבל דחיות, סירובים שלא יבינו ולא יאהבו את העבודות שלי, אני חווה פחדים כאלה כל הזמן, אבל הם לא עוצרים אותי, אני לומדת כל יום מחדש להתמודד איתם, להבין אותם ולשחרר אותם לדרכם.

איך נראה יום שגרתי שלך?

אין לי שגרה, אני טסה המון, לפעמים אני מתעוררת ולוקח לי כמה רגעים להבין איפה אני, אני עסוקה לרוב בצילומים או עריכות או הכנות ליום צילום הבא, כל יום הוא שונה ואני מאוד אוהבת את זה.

מה המטרות/היעדים הקרובים שלך?

מתכננת סדנת צילום חדשה ועובדת על תערוכה מאוד מרגשת, מקווה לחשוף עוד פרטים ממש בקרוב לגבי זה.

מה לדעתך התכונות הכי חשובות בצלם טוב?

הכי חשוב בעיני זה להיות ייחודי ולרגש.

מה הטיפים שלך לצלם צעיר שרוצה להיות צלם אופנה?

לחשוב איך ליצור בצורה מינימליסטית פריים אחד חזק לא להסתבך עם הפקות ענק שסופם להיות פריימים בינוניים. 

באיזה ציוד את משתמשת היום?

ממש בימים האחרונים עברתי לsony alpha a7r iv  עד היום צילמתי בקנון מארק 3. משתמשת בעיקר בעדשה של 50. אני משתמשת בתאורה טבעית בלבד.

תודה רבה אלה! חולה עליך!

www.ellauzan.com
@ellauzan באינסטגרם


אם יש לכם מישהו מקצוען שאתם סקרנים לגבי החיים המקצועיים שלו וממש רוצים לשאול אותו שאלות אבל מתביישים
כתבו לי כאן בתגובות או שלחו לי הודעה ואנסה ליצור איתו קשר 🙂

לחיי עוד שיחות עם אנשים טובים!

נסיכה

ולמי שבמקרה פה ואין לו מושג מי אני, בפוסט הראשון אני מסבירה הכל 🙂

להמשך קריאה

פוסט ראשון

היי, קוראים לי נסיכה סיאני. אני אמנית, צלמת ויוצרת וידאו.
להגיד "אני צלמת" לקח לי 15 שנה, ולהגיד "אני אמנית" זאת עדיין עבודה.

המצלמה הגיעה לידיים שלי בגיל 15. אבל משם ועד להכיר בעצמי כצלמת עבר הרבה זמן.
למרות שתמיד צילמתי, הרבה שנים חיפשתי לעשות משהו אחר, והאמת היא שפחדתי.
פחדתי לקחת אחריות על הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. הדבר שגורם לי להרגיש שאני כאן מסיבה מסוימת.

מה אם אכשל? מה אם זה לא יצליח? מה אם אהיה ממש גרועה ולא אצליח לעשות מזה כסף?

העדפתי להגיד "אני מצלמת" מאשר להודות בזה שאני צלמת.
שיקרתי לעצמי הרבה שנים, תירצתי הרבה תירוצים. אני עוד לא יודעת מספיק, אני לא מנוסה מספיק.

הדבר היחיד שהיה אמיתי באותה תקופה

זה שידעתי שעדיין לא מצאתי את עצמי בתחום הצילום.
לא הרגשתי שאני מצלמת משהו מיוחד ושונה. לא הרגשתי שמה שאני עושה הוא מספיק טוב.
ובעיקר, זה לא הספיק בשבילי כדי להגיד שאני צלמת.

החלום שלי היה

למצוא את הסגנון האישי שלי.
רציתי להיות מהצלמים האלה שמזהים אותם לפי הסגנון שלהם.
אלה שלא צריכים חתימה. אלה שאתה מסתכל על צילום שלהם ואתה פשוט יודע שזה שלהם. וגם אם זה לא שלהם וזה של מישהו אחר, זה יזכיר למי שמסתכל את אותו הצלם שמצלם ככה.
לא רציתי פשוט להיות צלמת למי שצריך צילום. רציתי שיבואו ויגידו לי -כזה אני רוצה, כמו שאת עושה.

ויום אחד זה פשוט קרה.
סתם זה ממש לא יום אחד קרה, אשכרה עשיתי דברים בשביל שזה יקרה בסופו של דבר, אבל זה כבר לפוסט בפני עצמו.

היום אני אומרת שאני צלמת ואמנית עם עסק עצמאי.
מה זה אומר? המיליונים איתי בלב, אבל בתכלס אני מצלמת פורטרטים לאנשים שאוהבים את סגנון הצילומים שלי, יוצרת סרטוני וידאו כרגע לבעלי עסקים קטנים ולכל מיני אנשים שיש להם פרויקטים. בקרוב מוציאה ספר צילומים וסיפורים קצרים ועובדת השנה על סדרת הדפסים.

אני מרגישה שרק בשנתיים האחרונות גיליתי את המקום שלי והשיא עוד לפני.
החלום שלי היום הוא לעשות סרטון לנייק וארמני. אולי זה נשמע כמו שני קיצונים, אבל בראש שלי זה מסתדר. 

את הבלוג הזה הקמתי כדי לתעד את הדרך, המכשולים, הלמידה, והעבודה בדרך אל החלום.
ובעיקר, ללמוד את עולם העסקים הזה שכל כך מסקרן אותי.

חוץ מהקישקושים שלי אארח פה סיפורי הצלחה והשראה של יוצרים מתחומים שונים,
ומומחים מכל תחומי העסקים שיעזרו לנו להבין הרבה יותר טוב איך לחבר בהצלחה את האומנות שאנחנו יוצרים לעסק עצמאי ובסופו של דבר גם רווחי. 


אז אם גם אתם יוצרים בדרך לחלום ורוצים יחד איתי להגיע אליו בלמידה, סקרנות ואומץ
אני מזמינה אתכם לעקוב אחרי הבלוג ולהירשם כאן במייל:


אני לא רוצה להציף לכם את המייל כמו ניוזלטר של איש שיווק מפוקפק
אבל אני אוהבת את הניוזלטרים של דומינוס פיצה ואיזו בלוגרית אחת אז אנסה להיות קצת כמוהם;
לשלוח לכם רק פוסטים מעניינים ומועילים.

תודה שקראתם.

כל הדרך מפחדת, כל הדרך אמיצה,

נסיכה.
לטס דו איט!

להמשך קריאה
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות